בטרמינל

אנחנו יכולים לעבוד עם המטופלים, לנסות להבין את החוויות הטראומטיות שעברו בילדות המוקדמת, המאוחרת, או לאחרונה.

אנחנו אמפטיים ולפעמים בוכים יחד איתם.

זה קורה באופן תדיר וזה חלק מהעבודה שלנו, ללכת איתם  למקום שצילק אותם ולרפא. אבל מעטים הפעמים בהם אתה פוגש את המטופלת בזמן שמתרחשת הטראומה, עוד לפני שהיא הפכה להיות מטופלת שלך או של כל מטפל אחר. דבר שאני מקווה שיקרה  לה. שתהיה בפסיכותרפיה. הילדה שהייתי עד לאירוע הטראומטי שלה.

אני כותב שורות אלו בעוד אני נמצא דקות אחרי הארוע לו הייתי עד.

אני אחוז פחד, כעס, חוסר אונים. אני הייתי רק צופה ועוד לי, לא היתה שום סכנה בשום אופן. אני נמצא בשדה תעופה באחת מבירות אירופה, יש לי שעות להמתין לטיסת המשך. מנסה לחשוב על דרכים להעביר את הזמן,  אז אני מטייל בין המדפים של חניות פטורות ממס. כל המוצרים נוצצים, כל האנשים לבושים בבגדים מכובדים, יפים. אני נכנס לאזור של הממתקים ומתקרב למדפים. ואז בלי התרעה מוקדמת אני מבחין בגבר בשנות השלושים המאוחרות, שועט לעבר ילדה, שעומדת ומתבוננת בממתקים ליידי,  אולי בת 12, והגבר חובט בה מספר פעמים בישבן במלוא העוצמה שיכל לגייס וממלמל מילים בשפה שאני לא מבין.

ואו, אני המום, זה קורה מטר ליידי. יש פה לפחות 4 אנשים במצוקה. הילדה, האבא, האימא (אליה הילדה נאספת בוכה ושבורה), ואני. אני לא רוצה להתמקד בי, מדוע לא התערבתי, מדוע אני פוחד, מדוע אני לא יכול לעזור. אני לא רוצה להתמקד באב, מדוע תקף ככה את הבת שלו, איזה חוויה, הרגשה הובילה אותו לתקוף ככה את הבת שלו. אני לא רוצה להתמקד באם, על העמדה שהביאה אותה להיות שותפה להתפרצות האגרסיה של בן הזוג, במשפחה שלה. אני רוצה להתמקד בילדה.

היכן נרשמת החוויה הזאת? לאן החוויה ובטח דומות לה בעבר או בעתיד, תוביל אותה? נראה לי שקשה לחזות, זה תלוי בתדירות ובעוצמה של אירועים כאלו בחייה, זה תלוי בטמפרמנט שלה, בלמידה מדמויות אחרות בחייה.

כמטפל העובד בגישה שמזמינה את המטופל להיות עם החוויה שקשה לחוות, בחדר הטיפולים, אני יכול לדמיין את עצמי יושב מול מטופלת כזאת. יש לי מטופלות כאלו. אני מקווה שאני מבין איך זה מגיע אליהן באופן מפתיע ללא התרעה, המכה, הפיצוץ, הארס וההרס. כך זה קרה מול העיניים שלי. אני מקווה שאני מבין את החוסר אונים של ילדה מול האבא הזועם.

אני לא יודע לגבי המקרה שהייתי עד אליו, האם האב הוא גם מיטיב גם מגן, אני לא יודע הרבה. אני חושב שהמסקנות העיקריות שאני מייחל ליישם הן להיות מאוד רגיש ומאוד עדין עם המטופלים שמתקרבים לחוויה שצילקה אותם, גם אם הם מתנגדים, גם אם הם חרדים, גם כשהן מתחילים להביא את החוויה ואת הרגשות שלהם. והמסקנה השנייה, יש הרבה אפשרויות וצורות של קשרים ושל דרכים ויחסים בתוך משפחות, שחשוב לתת למטופל לפתוח את הפלונטר של החוויה בעצמו ולא לדעת מראש איפה צריך לגעת ובאיזה כיוון למשוך את החבל כדי לפתוח את הפלונטר.